בימים אלו התפרסם ספר שהמורה מוטי שפי כתב על פילוסופית היוגה לאור הידע של מהרישי מהש יוגי. הספר נקרא “יוגה טרנסנדנטלית- תרגום וביאור חדש לסוטרות היוגה של פטנג’לי”. כולכם מוזמנים לבקר באתר של הספר בכתובת www.patanjalisutras.yoga תוכלו למצוא בו את תוכן העניינים, דפים לדוגמה מהספר, סרטוני וידאו, בלוג ואפשרות שונות להזמנת הספר.
הסרטון הבא כולל הקלטה של מפגש מתקדם למודטים על הספר שנערך ב5.7 בזום
המאמר הבא על שבעת מצבי התודעה לקוח מפרק 2 של הספר.
בפרק הנוכחי ננסה להבין את הדרך שבה מַהַרְשִי מַהֵש יוֹגִי תיאר את התפתחות התודעה האנושית ואת הקשר שיש לה לסוּטְרוֹת היוגה של פטנג׳לי. תיאור זה יספק נקודת התייחסות שתאפשר לנו להבין את היחס בין החלקים השונים של הספרות הוֵדִית ואת סוּטְרוֹת היוגה של פַּטַנְגַ’לִי.
הרעיון העומד בבסיס התפיסה הפילוסופית של מַהַרְשִי הוא שידע מעוצב בתודעה, והוא אחר במצבי תודעה שונים. אם נניח שבכל בני האדם קיימת תודעה, הידע שהם חווים חייב בהכרח להיות זהה. אולם למעשה כולנו חווים מצבי תודעה שונים, וכתוצאה מכך תופסים וקולטים את העולם בצורה שונה ומתייחסים להיבטים שונים של ידע.
מסיבה זו אפשר למצוא בספרות הוֵדִית תיאורים של תפיסות עולם שונות המתאימות למצבי תודעה שונים. לדוגמה, האֻפַּנִישַדוֹת והברָאמַה סוּטְרוֹת פורסות ראיית עולם אחדותית שבה האָאטְמַן (העצמי הגבוה, הבלתי מוגבל שקיים בתוכנו) זהה לבְּרַהְמַן (הוויה מוחלטת הנמצאת בכל נקודה בבריאה). לעומתם סָאנְקְהְיַה ויוגה מציגות תמונת עולם דואליסטית שבה קיימת הפרדה בין פֻּרֻשַה (התודעה הטהורה הבלתי מוגבלת) לפְּרַקְרְטִי (הטבע החומרי).
לאורך ההיסטוריה טרחו מורים ומלומדים רבים להגן על טיעונים פילוסופיים של שיטה מסוימת ולשלול טיעונים של שיטות אחרות בלי להתייחס לעובדה שהשוני בשיטות קשור לכך שהן מתארות את המציאות כפי שהיא נחווית במצבי תודעה שונים.
ערות, חלימה ושינה
מַהַרְשִי הסביר שאנו חווים בחיים בדרך כלל שלושה מצבי תודעה: ערות (גָ׳אגְרַט צֵ׳טַנָא), חלימה (סְוַפְּנַה צֵ׳טַנָא) ושינה (סֻשֻפְּטִי צֵ׳טַנָא). במצבים אלו אנו חווים את עצמנו באמצעות אינפורמציה שאנו מקבלים מהחושים ודרך חשיבה ורגשות. בכל אחד מהמצבים הללו המציאות נקלטת בצורה שונה, וכבר מעובדה זו אפשר לאמת את ההנחה שידע מעוצב בתודעה ושונה במצבי תודעה שונים.
כשאנו ערים אנו מודעים לסביבה, אך במקרים רבים מודעות זו מלווה בחוסר שקט ובמתח. בשינה אנו חווים מנוחה עמוקה, אולם המודעות לסביבה החיצונית נעלמת. בחלימה קיימת מודעות, אך היא אינה קשורה בהכרח למציאות הרגילה. שלושת מצבי התודעה האלה נמצאים בשינוי מתמיד, ולכן אפשר לומר שהם יחסיים. מצבים אלו משותפים לכל בני האדם: כולנו ישנים, חולמים וחווים ערות. כשאנו חווים רק את שלושת מצבי התודעה היחסיים, תשומת הלב שלנו נמשכת ללא הפסק לדברים חיצוניים, והמיינד שלנו מזדהה תמיד עם אובייקטים, מחשבות, רגשות או תהליכים מסוימים. ההזדהות גורמת לחוסר מודעות במי שבאמת צופה בהם, כלומר לעצמי הגבוה שלנו.
במצבים אלו אנו הולכים לאיבוד בתוך חוויות שונות, ואז נדמה שהסובייקט המתנסה או הצופה אינו קיים כלל, ושחוויות שונות מצילוות או מכחידות את האני הגבוה שלנו. במחשבה הוֵדִית מצב זה, שבו אנו שוכחים את הטבע המהותי של העצמי הגבוה שלנו, נקרא לעיתים קרובות בערות. הפילוסוף הסקוטי דיוויד יום תיאר את המצב במדויק:
כשאני נכנס בצורה אינטימית מאוד לתוך מה שאני מכנה העצמי שלי, אני תמיד נתקל בתפיסה כזאת או אחרת, בחום או בקור, באור או בצל, באהבה או בשנאה, בכאב או בהנאה. איני יכול לעולם למצוא את עצמי בכל זמן שהוא בלי תפיסה כלשהי, ואיני יכול לצפות לעולם בדבר כלשהו מלבד בתפיסה הזאת.[1]
רעיונות דומים גרמו לאנשים רבים לחשוב שהדרך שבה אנו תופסים את המציאות במצב של ערות היא המהות האמיתית של החיים, ושלא קיים דבר מעבר לכך, אבל מחשבה זו בטעות יסודה!
אפשר לדמות את המיינד שלנו לאוקיינוס ואת המחשבות לגלים שעולים ויורדים על פני השטח שלו. ככל שאנו צוללים עמוק יותר לאוקיינוס של המיינד הוא הופך להיות שקט ורגוע יותר. התחום הפעיל של אובייקטים, ואירועים מגוונים שממלאים את המיינד במצב הערות, דומים לשחייה על פני השטח של האוקיינוס, אולם אנו יכולים למצוא במעמקי האוקיינוס אוצרות גדולים הרבה יותר.
טֻרִייַה צֵ’טַנָא — תודעה טרנסנדנטלית
מַהַרְשִי הסביר שנוסף לערות, חלימה ושינה קיים מצב תודעה רביעי, שמכונה בכתבים הוֵדִיים בשם טֻרִייַה צֵ’טַנָא (המצב הרביעי) או סַמָאדְהִי, והוא שונה במאפייניו משלושת מצבי התודעה היחסיים. הוא כינה מצב זה בשם תודעה טרנסנדנטלית וטען שהדרך היעילה והקלה ביותר לחוות אותו היא תרגול מדיטציה טרנסנדנטלית. בתרגול זה אנו מעדנים את החשיבה באמצעות שימוש במַנְטְרַה או בצליל שהשפעתו על מערכת העצבים שלנו ידועה מראש. השימוש במַנְטְרַה אינו קשור לריכוז או להדמיה, והוא מאפשר לנו לעבור מעבר לתפיסה חושית ולפעילות מנטלית ולחוות תודעה טהורה בלתי מוגבלת הזהה לעצמי הגבוה שלנו. מַהַרְשִי טען שכל אדם מסוגל לחוות תודעה טרנסנדנטלית:
שיטת המדיטציה שלנו מובילה את המיינד באופן ישיר לשדה של אושר גדול יותר שאליו כולנו שואפים, ולכן כל אחד יכול לחוות מדיטציה עמוקה ולחוות תודעה טרנסנדנטלית, המגלמת את הטבע הבלתי מוגבל שלנו. חוויה זאת קלה וטבעית מכיוון שהמיינד אינו זקוק לתרגול ארוך כדי ללכת לקראת שדה של אושר גדול יותר […]
מַהַרְשִי השתמש בכמה מושגים כדי לתאר את התודעה הטרנסנדנטלית. במילה הוויה תיאר את החוויה הטרנסנדנטלית כמצב של קיום טהור, ואילו תודעה טהורה היא צירוף המתייחס לתודעה שקיימת לעצמה כערנות פנימית טהורה שאינה כוללת כל סוג של מחשבה או רעיון. לדבריו במצב התודעה הרביעי העצמי הפנימי שלנו ער לגמרי בתוך עצמו ומצוי מעבר לחשיבה ולהפרדה הקיימת בדרך כלל בין הסובייקט החושב לאובייקט שעליו אנו חושבים. החוויה הטרנסנדנטלית מתאפיינת בהרגשה של אי־מוגבלות ובערנות פנימית שאינה מלווה במחשבות או באובייקטים אחרים של התנסות. במצב זה אנו מודעים לעצם הקיום שלנו, אך לא מודעים לגוף הפיזי, לזמן ולמרחב.
מַהַרְשִי הסביר שהתודעה הטרנסנדנטלית היא הבסיס המשותף לשלושת מצבי התודעה היחסיים, ושאפשר לחוות אותה בנקודות החיבור הקיימות בין ערות, חלימה ושינה. הפוטנציאל המלא של תודעה מתממש כשהתודעה נמצאת במצב של עירור (אֶקְסִיטַצְיָה) מינימלי. במצב זה אנו עוברים מעבר לכל התנודות המנטליות המאפיינות את הערות, החלימה והשינה.
מַהַרְשִי הדגיש שההתנסות במצב התודעה הרביעי מלווה לעיתים קרובות בתחושה של אושר עילאי ובסיפוק פנימי:
אושר עילאי שנחווה במצב זה מסלק את אפשרות קיומו של כל סבל — גדול או קטן. חשכה אינה יכולה לחדור לאור השמש הבוהק, ובאופן דומה אין צער שיכול לחדור לתודעת האושר העילאי. תודעה זו אינה יכולה לזכות בדבר כלשהו הגדול מעצם מהותה. מצב זה של עצמאות פנימית מותיר את האדם יציב בתוכו ומלא בסיפוק נצחי.[2]
בשל קצב החיים האינטנסיבי כולנו צוברים מתחים ולחצים. הצטברות של מתח ולחץ אחראית לחלק גדול מהבעיות הרפואיות שלנו. רופאים טוענים שלפחות שמונים אחוז מכלל המחלות מקורן בגורמים פסיכוסומטיים הקשורים להצטברות מתחים.
מתח הוא דבר זר למערכת העצבים שלנו, ולכן כאשר ניתנת לגוף הזדמנות הוא שמח להשתחרר ממנו. מנוחה היא הדרך היעילה ביותר לסלק מתח. המנוחה שאנו זוכים לה בשנת הלילה מסלקת חלק מהמתחים שאנו צוברים במשך היום, אך בדרך כלל אין בה די כדי לסלק את כל המתחים והעייפות.
בעת תרגול המדיטציה הטרנסנדנטלית הפעילות המנטלית נרגעת, והגוף זוכה במנוחה עמוקה המאפשרת באופן טבעי שחרור מתחים ולחצים שנוצרו עקב חוויות אינטנסיביות שעברנו. פירוק המתח, המתרחש בעת תרגול המדיטציה, מגביר את הפעילות הפיזיולוגית, ועקב הקשר הקיים בין הגוף לרוח, הפעילות הפיזיולוגית מגבירה את הפעילות המנטלית וגורמת להופעת מחשבות שמונעות מאיתנו להישאר במצב השקט של התודעה הטרנסנדנטלית.
כמות המתח והלחץ במערכת העצבים קובעת את הבהירות ואת אורך השהייה במצב הטרנסנדנטלי. ככל שכמות המתחים והלחצים גדולה יותר כך תהיה ההתנסות במצב התודעה הרביעי קצרה יותר, וככל שמערכת העצבים חופשית ממתחים ולחצים כך אפשר לחוות מצבים ארוכים ובהירים יותר של תודעה טרנסנדנטלית.
המטרה העיקרית של פַּטַנְגַ’לִי בסוּטְרוֹת היוגה היא לאפשר לכל אדם לחוות את מצב התודעה הרביעי, הזהה לסמדהי, מצב היוגה, ולבסס את החוויה הזאת בצורה קבועה. בסוּטְרוֹת היוגה פַּטַנְגַ’לִי מתאר רמות שונות של סַמָאדְהִי. בחוויה ה’גסה’ יותר אנו חווים שקט ואי־מוגבלות פנימית המלווה במחשבות ובתחושות שונות. ככל שההתנסות במדיטציה מעמיקה, כך נוכל לחוות מצבים עמוקים יותר של סַמָאדְהִי, ואלו מלווים בפעילות מנטלית מעודנת יותר. במצב העמוק ביותר אנו חווים רק תודעה טהורה, פתוחה או מתייחסת לעצמה ללא כל תנודות מנטליות.
תרגול מדיטציה וסַנְיַמַה (טכניקה מתקדמת של מדיטציה שמתוארת בפרק השלישי של סוּטְרוֹת היוגה) הוא הדרך העיקרית המובילה לסַמָאדְהִי, אולם פַּטַנְגַ’לִי הזכיר בסוּטְרוֹת אמצעים נוספים (כמו אָאסַנוֹת, פְּרָאנָאיָאמַה ופעילות נכונה) שיכולים להגביר את הטוהר (סַטְּוַה) בחיים ולסייע לנו להעמיק את השהייה במצב התודעה הרביעי.
טֻרִייַה־אַטִיטַה — תודעה קוסמית
תרגול סדיר של מדיטציה טרנסנדנטלית מפיג מתחים בשתי דרכים: הראשונה, סילוק לחצים עמוקים באמצעות המנוחה העמוקה המושגת במדיטציה. השנייה, הפחתה של מתחים ולחצים כתוצאה מהרגיעה והשלווה שמתבססות בעקבות התרגול.
מדיטציה סדירה המאוזנת בפעילות נכונה מסייעת לשחרר לחלוטין את מערכת העצבים ממתחים ולחצים. במצב זה השקט ואי־המוגבלות של התודעה הטרנסנדנטלית ממשיכים להתקיים באופן קבוע כבסיס למרכיבים המשתנים של שלושת מצבי התודעה היחסיים. מַהַרְשִי כינה מצב זה בשם טֻרִייַה־אַטִיטַה (מצב קבוע של טֻרִייַה) או תודעה קוסמית.
המונח קוסמי מתייחס למעמד המקיף של דרגת התפתחות זו. במצב זה גְדֵלות האנרגייה, האינטליגנציה והיצירתיות לערך עליון וזוכות למעמד של קיום קוסמי. האותנטיות של חוויה זו מאומתת על ידי כך שאנו מתחילים להיות עדים בשקט לפעילות ולשינה על בסיס חווייתנו הקבועה באי־מוגבלות פנימית, המלווה ברגיעה ובמודעות עצמית. ערנות פנימית ממשיכה להתקיים בנו בעודנו עדים לפעולות שאנו מבצעים בחיי היום יום או לחוסר פעילות של שנת הלילה.
במצב של תודעה קוסמית, התודעה הטרנסנדנטלית, שנחוותה בתחילה רק בעיניים עצומות בעת תרגול מדיטציה, אינה נעלמת באף פעילות אחרת — אנו ממשיכים לחוות את העצמים השונים דרך החושים, אולם החוויות השונות אינן מסוגלות להצל על מהותנו הרוחנית הפנימית. המיינד ממשיך לחוות עצמים שונים באמצעות החושים, אך באותה עת אנו נשארים בערנות ובמודעות פנימית בלתי מוגבלת לעצמי הגבוה שלנו, הקיים במנותק מכל תחום ההתנסות והפעולה. מַהַרְשִי הסביר:
בשעה שהמיינד מתנסה באובייקטים דרך החושים, האדם ער לכך שעצמיותו קיימת באופן נפרד מכל תחום ההתנסות והפעילות. זהו מצב של תודעה קוסמית שבו הוא ער בעולם וער בתוך עצמו […] הנאות חושיות אינן משאירות בו רשמים עמוקים מכיוון שעצמיותו האינדיווידואלית זכתה במעמד של עצמיות בלתי מוגבלת המתאפיינת באושר עילאי […] הנאות זמניות של הקיום היחסי אינן מסוגלות למשוך את תשומת ליבו מכיוון שהוא שרוי באופן קבוע באושר עילאי מוחלט. גם כשהאובייקטים החושיים באים במגע עם חושיו, ההנאה ממגע זה אינה כה חזקה ואינה גורמת להסחת דעתו מהמצב הטבעי של תודעת האושר העילאי שבו הוא נמצא.
מחשבותיו של אדם השרוי בתודעה קוסמית נמצאות בתיאום עם כל חוקי הטבע. זיכרונו פועל בהתאם לצרכים הקיימים בהווה, והקשר שלו לרשמים שנצברו בעבר הוא רק משני. שאריות של רשמים חבויים (סַמְסְקָארוֹת) עדיין טמונות בתוכו, אולם הן אינן מובילות אותו לחוות מחדש חוויות קודמות הקשורות אליהן, והוא נזכר רק במרכיבים שימושיים העשויים לתמוך בו ולעזור לו בחייו. רשמים הנוצרים מחוויות שונות ממשיכים להישאר על פני השטח של התודעה כמו קו שנרשם על מים ונמחק מייד. אז חיי האדם מותאמים לחיים הקוסמיים. הוא נע בתיאום עם תנועת היקום כולו, ותכלית חייו נמצאת בתיאום עם תכלית היקום כולו. כשנשימת היחיד הופכת לתנודה של החיים הקוסמיים, האינדיווידואליות נושמת קיום אוניברסלי, ואז אנו זוכים במלאות החיים.
לרבים תיאור זה יכול אולי להישמע דמיוני ומרוחק, אך מַהַרְשִי טען שתודעה קוסמית צריכה להיות חוויה טבעית של כל בני האדם: “אין להתייחס לתודעה קוסמית כאל דבר המצוי מעבר להישג ידו של האדם הרגיל. מצב זה של תודעה קוסמית אמור להיות מצב התודעה האנושית הנורמלית. כל מצב נמוך מתודעה קוסמית יכול להיחשב לתודעה אנושית תת־נורמלית. על הרוח האנושית להיות רוח מודעת באופן קוסמי.”[3]
המטרה הסופית של פַּטַנְגַ’לִי בסוּטְרוֹת היוגה היא לאפשר לכל אדם לחוות את מצב התודעה החמישי, כלומר לקבע את חוויית הסַמָאדְהִי. במצב זה הפֻּרֻשַה, התודעה הטרנסנדנטלית שקיימת בכל אחד מאיתנו, נחווית כנפרדת מפְּרַקְרְטִי, היינו נפרדת מכל תחום הפעילות. פַּטַנְגַ’לִי מכנה מצב זה בשם קַיְוַלְיַה או היפרדות, ומקדיש לו את כל הפרק הרביעי של סוּטְרוֹת היוגה.
בְּהַגַוַד־צֵ׳טַנָא — תודעת אלוהים
במצב התודעה השישי האדם חופשי ממתחים ולחצים, וחווה בקביעות את התודעה הטרנסנדנטלית של הפֻּרֻשַה. הרגיעה והשלווה הפנימית הנחוות בתודעה הקוסמית מאפשרות למערכת העיכול לתפקד בצורה יעילה יותר ולייצר חומר מעודן שנקרא בספרות הוֵדִית סוֹמַה. זהו נוזל שמימי הנחווה בגוף כזרמים של אושר עילאי או אָנַנְדַה. זרימת הסוֹמַה בגוף מחזקת את התפקוד הפיזיולוגי ומאפשרת את עידון התפיסה החושית.
התפתחות זו בתפיסה מאפשרת להעריך בצורה עמוקה את יפי הבריאה, ואהבה אוניברסלית ממלאת את הלב, המתחיל לעלות על גדותיו ולחוש אהבה ודבקות באל. זהו מצב התודעה השישי שמַהַרְשִי מגדיר בְּהַגַוַד־צֵ׳טַנָא, תודעת אלוהים.
מַהַרְשִי דן בשני היבטים של האלוהות: אישית ובלתי אישית. האלוהות הבלתי אישית מתאפיינת כהוויה, תודעה טהורה מוחלטת וחסרת צורה, הקיימת בליבו של כל אדם ובכל דבר בבריאה. האלוהות האישית היא ישות עליונה כול יכולה בעלת צורה ספציפית ובעלת תכונות ואיכויות מסוימות הקיימות ברמה השמימית המעודנת של הבריאה. יש אנשים המעניקים להיבט אישי זה של האלוהות איכויות זכריות, אחרים משייכים לו איכויות נשיות, ויש הטוענים שהוא שילוב של איכויות זכריות ונשיות. אלוהות אישית זו מנהלת ומארגנת באופן אוטומטי את כל חוקי היקום ואת כל התהליך ההתפתחותי המתרחש בטבע. לדברי מַהַרְשִי: “כל שדה הקיום היחסי נשלט על ידי חוקי הטבע, הפועלים באופן אוטומטי במקצב מושלם של חיים. מקצב זה, הרמוניה זו של חיים, מתקיים על ידי רצונו הכול יכול של אלוהים הכול יכול המצוי ברמה הגבוהה ביותר של הבריאה, המפקח והשולט על תהליך החיים כולו.”[4]
מצב התודעה השישי מתאפיין בדבקות בהיבט אישי זה של האלוהות, אז האדם מרגיש קרבה אינטימית לאל ומסוגל להתחבר אליו בצורה ישירה דרך קליטה חושית מעודנת.
מַהַרְשִי הדגיש שמצב זה שונה לחלוטין מכל אותם ניסיונות להתקרב לאל דרך פיתוח רעיונות פילוסופיים או באמצעות מילוי מצוות וחוקים המוזכרים בכתבי הקודש. תודעה קוסמית היא תנאי ראשון לפיתוח תודעת אלוהים. לפני שתודעה קוסמית מתבססת, עוצמת האהבה והדבקות באל מוגבלת, מאחר שהלב והרוח אינם מפותחים ואינם מסוגלים להעריך את היצירה האלוהית בצורה מלאה.
מַהַרְשִי הדגים במשל את הדרך המובילה ליצירת קשר בין האדם לבין ההיבט האישי של האלוהות: צייר ידוע מחליט להציג את יצירותיו בתערוכה, וכדי לראות כיצד הקהל מתרשם וקולט את יצירתו הוא מגיע לתערוכה מחופש ומתערב בין המבקרים. כאשר הוא מבחין שהאנשים אינם קולטים את המשמעות ואת היופי הפנימי ביצירתו הוא אינו חש צורך ליצור עימם קשר, אולם כשהוא רואה אדם נרגש הנפעם מול יצירתו וקולט ומרגיש אותה בצורה מלאה, הוא שמח לגשת אליו וללחוץ את ידו.
כך אדם מתוח ולחוץ אינו מסוגל להעריך את ההיבטים העדינים של הבריאה ואת היופי הטמון ביצירה האלוהית. כאשר הוא מתפלל לאל מושפעת תפילתו ממתחים ומבעיות פנימיות, ואינה נובעת מהערכה ואהבה טהורה לאל, ולפיכך אינה מאפשרת לו ליצור מגע ישיר עם האלוהים. לאחר שאדם מתבסס בתודעה קוסמית, מתעדנת הקליטה החושית שלו ומאפשרת לו להעריך בצורה מלאה ועמוקה יותר את האינטליגנציה האלוהית הקיימת בטבע. הוא חש את הגדולה האלוהית יותר ויותר כפי שהיא מתבטאת בסדר וביופי הפנימי הקיימים בטבע. הערכה זו ליצירה האלוהית גורמת להתעוררות רגשות אהבה והוקרה כלפי אלוהים, וכך מתחיל להיווצר ביניהם קשר ישיר ואינטימי. לדבריו של מַהַרְשִי:
אם אדם רוצה לדבוק באמת באלוהים עליו להתחבר לעצמיותו הטהורה. עליו לשחרר את עצמו מתכונות שאינן שייכות לו, ורק אז הוא יוכל לדבוק באל. אם הוא עטוף בדברים שהם אינם עצם מהותו, תהיה דבקותו מכוסה על ידי יסודות זרים אלו. דבקותו לא תוכל להגיע לאלוהים, והאהבה והחסד של אלוהים לא יגיעו אליו.
כדי שדבקותו של האדם תגיע לאלוהים חיוני שהוא יתחבר בתחילה לעצמיותו הטהורה ולא יהיה מכוסה בדבר. אז תחבר אותו הדבקות באופן ישיר לאל ותעניק לו את המעמד של חסיד. רק לאחר שהאדם מתחבר לעצמיותו האמיתית הוא יכול להיכנע בצורה נכונה לעצמיות הגדולה של האל.
אדם שהגשים את אלוהים חווֶֹה את האל ברמה החושית ורואה את כל הדברים כביטוי של האל. האל נחווה בצורה ישירה ואינטימית דרך כל החוויות שהוא עובר בחייו. כל מחשבה, כל מילה וכל פעולה מתבטאים כגלים של אושר עילאי. נצחיות חודרת לכל רגע של הקיום החולף […]
אז חשים את אלוהים בכל חוויה. הדברים שהאדם רואה הם ההתבטאות של אלוהים, מה שהוא שומע הוא ההתגלות של אלוהים. אלוהים נחווה דרך כל החושים. האדם חי וחווה ברמת החושים את מי שמנהל את המציאות המוחלטת, וזוהי הראייה של אדם שהגיע להגשמה אלוהית.
פַּטַנְגַ’לִי מזכיר בסוּטְרוֹת היוגה את ההיבט הפרסונלי של האלוהות (II.45, II.32, II.1, I.23-27) וטוען שדבקות באל מקדמת את החוויה בסַמָאדְהִי. כמו כן הוא מזכיר בפרק שלוש, סוּטְרַה 36, טכניקות המעדנות את התפיסה החושית. תפיסה מעודנת של המציאות מעוררת אהבה ודבקות בבורא היקום. אף על פי שהדגש העיקרי של פַּטַנְגַ’לִי בסוּטְרוֹת היוגה הוא לפתח את הקַיְוַלְיַה, חלק מהטכניקות שהוא מתאר מסייעות לפתח גם את מצב התודעה השישי — בְּהַגַוַד־צֵ׳טַנָא, תודעת אלוהים.
בְּרָאהְמִי־צֵ׳טַנָא — תודעת אחדות
זמן הוא הגורם העיקרי המאפשר את התפתחות התודעה מעבר למצב של תודעת אלוהים. לאחר שאדם חי זמן מה בתודעת אלוהים, ממשיכה התפיסה החושית שלו להתעדן ומגיעה לשיא שבו הוא מסוגל להעריך כל אובייקט במונחי הערך האין־סופי של העצמי הטרנסנדנטלי. המבנה הפיזי של מערכת העצבים מומר למבנה המאפשר רמת תפקוד גבוהה יותר, והאדם חווה מצב תודעה חדש שמַהַרְשִי כינה בשם בְּרָאהְמִי־צֵ׳טַנָא, תודעת אחדות.
במצב תודעה זה אובייקטים חומריים מפסיקים לחלוטין להצל על המהות הבלתי מוגבלת של האדם, והוא חווה את האחדות הפנימית שבתוכו — שאותה הוא חווה כבר בתודעה קוסמית — כקיימת בכל נקודה בבריאה. בתודעת אחדות, האדם מרגיש אינטימיות וקִרבה לכל דבר. הוא מסוגל עדיין להעריך ערכים חיצוניים שונים, אך חווה אותם כביטוי לאותה תודעה טהורה אין־סופית הקיימת בתוכו.
פילוסופים והוגי דעות רבים הניחו שבבסיס כל התופעות בטבע קיימת הוויה אחדותית אחת, אולם תודעת אחדות יכולה להיהפך למציאותית רק כאשר היא נחווית על בסיס קונקרטי של מצב פיזיולוגי מיוחד ודרך תפיסה ישירה של האחדות הקיימת בין המציאות החיצונית והפנימית של האדם.
במצב של תודעת אחדות האדם מגשים למעשה את הזהות הקיימת בינו לבין האלוהות הבלתי אישית. עבור אדם השרוי בתודעת אחדות, התחום היחסי והמשתנה של החיים נתפס כאשליה, מָאיָא.
זהו המצב הגבוה ביותר של הארה, שבו האדם חש את האחדות שבתוכו ומכיר אותה כקיימת בכל נקודה בבריאה החיצונית. כפי שאמר מהרשי, כשאדם מתבסס בתודעת אחדות הוא מגשים את האמירה של הרְשִים הוֵדִים באֻפַּנִישַדוֹת — אני אחד עם הוויה זו, אתה אחד עם הוויה זו, והכול אחד עם הוויה זו.
פַּטַנְגַ’לִי אינו מתייחס בצורה ישירה למצב התודעה השביעי, אך מַהַרְשִי הסביר שטכניקת הסַנְיַמַה המוזכרת בפרק השלישי של סוּטְרוֹת היוגה מזרזת את פיתוח תודעת האחדות על ידי החייאת החיבור בין כל אפיקי המחשבה, התפיסה והפעולה עם הערך האין־סופי הקיים בהם. תרגול זה מאפשר התעוררות למלאוּת הקיימת בכל חוויה, והסיבים של חוויות רבות נתפרים יחד דרך תרגול זה לאריג אחד המייצג את המלאות של תודעת האחדות.
[1] David, Hume, A Treatise of Human Nature, Oxford University Press, 1975.
[2] Maharishi Mahesh Yogi, Maharishi Mahesh Yogi on the Bhagavad-Gita: A New Translation and Commentary with Sanskrit Text. Chapters 1 to 6. Harmondsworth: Penguin Books, 1973. First published 1967 by International SRM Publications. 424.
[3] Maharishi Mahesh yogi, Science of Being and art of Living; Transcendental Meditation, 81-80.
[4] Maharishi Mahesh yogi, Science of Being and art of Living; Transcendental Meditation, 273.