זמן הוא הגורם העיקרי המאפשר את התפתחות התודעה מעבר למצב של תודעת אלוהים. לאחר שאדם חי זמן מה בתודעת אלוהים, ממשיכה התפיסה החושית שלו להתעדן ומגיעה לשיא שבו הוא מסוגל להעריך כל אובייקט במונחי הערך האין־סופי של העצמי הטרנסנדנטלי. המבנה הפיזי של מערכת העצבים מומר למבנה המאפשר רמת תפקוד גבוהה יותר, והאדם חווה מצב תודעה חדש שמַהַרְשִי כינה בשם בְּרָאהְמִי־צֵ׳טַנָא, תודעת אחדות.
במצב תודעה זה אובייקטים חומריים מפסיקים לחלוטין להצל על המהות הבלתי מוגבלת של האדם, והוא חווה את האחדות הפנימית שבתוכו — שאותה הוא חווה כבר בתודעה קוסמית — כקיימת בכל נקודה בבריאה. בתודעת אחדות, האדם מרגיש אינטימיות וקִרבה לכל דבר. הוא מסוגל עדיין להעריך ערכים חיצוניים שונים, אך חווה אותם כביטוי לאותה תודעה טהורה אין־סופית הקיימת בתוכו.
פילוסופים והוגי דעות רבים הניחו שבבסיס כל התופעות בטבע קיימת הוויה אחדותית אחת, אולם תודעת אחדות יכולה להיהפך למציאותית רק כאשר היא נחווית על בסיס קונקרטי של מצב פיזיולוגי מיוחד ודרך תפיסה ישירה של האחדות הקיימת בין המציאות החיצונית והפנימית של האדם.
במצב של תודעת אחדות האדם מגשים למעשה את הזהות הקיימת בינו לבין האלוהות הבלתי אישית. עבור אדם השרוי בתודעת אחדות, התחום היחסי והמשתנה של החיים נתפס כאשליה, מָאיָא.
זהו המצב הגבוה ביותר של הארה, שבו האדם חש את האחדות שבתוכו ומכיר אותה כקיימת בכל נקודה בבריאה החיצונית. כפי שאמר מהרשי, כשאדם מתבסס בתודעת אחדות הוא מגשים את האמירה של הרְשִים הוֵדִים באֻפַּנִישַדוֹת — אני אחד עם הוויה זו, אתה אחד עם הוויה זו, והכול אחד עם הוויה זו.
פַּטַנְגַ’לִי אינו מתייחס בצורה ישירה למצב התודעה השביעי, אך מַהַרְשִי הסביר שטכניקת הסַנְיַמַה המוזכרת בפרק השלישי של סוּטְרוֹת היוגה מזרזת את פיתוח תודעת האחדות על ידי החייאת החיבור בין כל אפיקי המחשבה, התפיסה והפעולה עם הערך האין־סופי הקיים בהם. תרגול זה מאפשר התעוררות למלאוּת הקיימת בכל חוויה, והסיבים של חוויות רבות נתפרים יחד דרך תרגול זה לאריג אחד המייצג את המלאות של תודעת האחדות.
המשך קריאה:
חזרה לתחילת המאמר
ערות, חלימה ושינה
טֻרִייַה צֵ’טַנָא — תודעה טרנסנדנטלית
טֻרִייַה־אַטִיטַה — תודעה קוסמית
בְּהַגַוַד־צֵ׳טַנָא — תודעת אלוהים
בְּרָאהְמִי־צֵ׳טַנָא — תודעת אחדות